אשתי", אמר פעם וודי אלן, "כל כך ילדותית. כל פעם שהיא רואה אותי באמבטיה, היא מטביעה לי את הברווזים."אני אוהב את המשפט הזה כיוון שהוא מזכיר לי את אמבטיית המילים השטות על שולחן הכיתה. חלק אנחנו מלטפים, חלק מסבנים וחלק אפילו מטביעים. המילים יוצאות מהחדרים הכי אפלים, ופתאום הן מוארות גם באור של פנס כיס וגם באור של זרקור. תענוג לשמוע את הסודות, ללחוש להם מילה, לרהט אותם מדי פעם אחרת ולראות איך הסוד הגלוי חוזר למגרש הפרטי של מי שכתב אותו. כיתת אמן היא לא פס-ייצור לכותבים; כיתת אמן היא "קומזיץ" אינטימי להתענג בו על ריח האש.

מפגש מרגש בין המשורר רוני סומק והמוזיקאי יאיר דלאל. דלאל ינגן וישיר, סומק יקרא וקו התפר בין התווים למילים יפשוט וילבש צורה חדשה. הם יצדיעו לסמרטוט הרקום של אום כולת’ום, לרוח מדברית הנקראת עלעול, לצלחת אורז שהונחה על שולחן הסבתא ואפילו לשערו המתגרה ברוח של דוד בן גוריון. דלאל יחבר את הכינור והעוד לשטקר של הנשמה וסומק ילכוד את המילים ברגע שרוח מזרחית תיגע ברוח מערבית.