אשתי", אמר פעם וודי אלן, "כל כך ילדותית. כל פעם שהיא רואה אותי באמבטיה, היא מטביעה לי את הברווזים."אני אוהב את המשפט הזה כיוון שהוא מזכיר לי את אמבטיית המילים השטות על שולחן הכיתה. חלק אנחנו מלטפים, חלק מסבנים וחלק אפילו מטביעים. המילים יוצאות מהחדרים הכי אפלים, ופתאום הן מוארות גם באור של פנס כיס וגם באור של זרקור. תענוג לשמוע את הסודות, ללחוש להם מילה, לרהט אותם מדי פעם אחרת ולראות איך הסוד הגלוי חוזר למגרש הפרטי של מי שכתב אותו.
כיתת אמן היא לא פס-ייצור לכותבים; כיתת אמן היא "קומזיץ" אינטימי להתענג בו על ריח האש.